Featured Posts

למה הקשר עם אבא כל כך מסובך לנו?


תחשבו רגע על הקשר עם אבא שלכם.

איזה רגש עולה בכם שאתם נוגעים במקום הזה?

מה עצמת הרגש הזה? כמה הוא חי בכם?

50 גוונים של אכזבה והחמצה אני שומע בתיאורים של גברים כשהם מתארים את הקשר שלהם עם אבא.

אני נפעם בכל פעם מחדש כמה אכזבה אני עדיין מרגיש בקשר שלי עם אבי.

וזה לא איזה רגש פרה היסטורי שהיה וחלף... מדובר ברגשות שהנוכחות שלהם עוצמתית, חיה ובועטת בכאן ועכשיו.

אני מנסה הרבה פעמים להבין למה זה ככה, למה הקשר עם אבא טעון כל כך דווקא בצמד הרגשות העזים והכואבים הללו?

לתפיסתי זה קשור קשר הדוק להצטברות ארוכת השנים של עוד ועוד אזורים מגודרים וממוקשים בקשר עם אבא - אזורים שלא ניתן לדברם.

על מה אנחנו לא מדברים בעצם?

אני חושב שאנחנו לא מדברים על כל המקומות שבהם אבא הרגיש שהוא לא מצליח להיות ה"סופר אבא" שהוא אמור היה להיות, שהוא הבטיח להיות.

--

האמת, אני חושב שבהרבה מקרים הקשרים שלנו עם אבא לא באמת היו כל כך גרועים וחסרים כמו שניתן להסיק מעצמת האכזבה וההחמצה.

מה שהופך את האכזבה לעוצמתית כל כך זה חוסר האפשרות המוחלט לשים באור את המקומות שבהם פגשנו את המגבלות והפגיעויות של אבא - את האנושיות שלו. אם היה אפשרי לדבר עם אבא על המקומות שבהם הוא "פישל" או אכזב או לא היה, אני באמת חושב שברוב המקרים ניתן היה לקבל את זה, היה אפשר לארוג את המקומות האלו כחלק ממארג הקשר השלם.

ניקח את זה עוד שלב קדימה ונגיד שאם אבא יכל בעצמו לקבל את אי השלמות שלו, אנחנו כילדים היינו מקבלים אותה ברוב המקרים ללא קושי ואף בשמחה, כי אזור לא מדובר יוצר מרחק ונתק, ומה שניתן לדבר אותו מאפשר ליצור קרבה מחודשת גם במקרה של פגיעה ואכזבה.

הבעיה היא שהאבות שלנו האמינו (ולפעמים עדיין מאמינים) שהם חייבים להיות כל יכולים בעבורנו - סופרמנים. כל מקום שבו הם לא הצליחו להיות כאלו היה חייב להופך להיות אזור מוחשך, מוסתר, מוכחש, שאין לדברו.

אי היכולת לדבר על האכזבות גרם לכך שככל שחלפו השנים משקלן הסגולי גדל, עד שהפך לצבע העיקרי בקשר, עד שהכריעו את הקשר.

כך, גם בגיל 30, 40, 50 כשאנחנו כבר אבות בעצמינו, אנחנו ממשיכים להיות באיזה שהוא מקום מאוכזבים מאוד מכך שאבא אינו האדם הכל היכול שהוא הבטיח שיהיה. ברור שבמחשבות שלנו אנחנו כבר מזמן לא שם, אבל בלבנו, אנחנו הרבה פעמים לגמרי שם.

זכרו שאיפה שיש אכזבה יש גם תקווה, כשאנחנו ממשיכים להתאכזב אנחנו משאירים בחיים גם את הכמיהה לכך שאולי מתי שהוא, איך שהוא, קרבה תוכל לחזור לשכון בקשר עם אבא.

מה זה אומר?

מה אפשר ללמוד מזה ביחס לשאלה הרת הגורל מה אני צריך לעשות כדי שהקשר שלי עם הילדים לא יהיה צבוע בצבעים עזים כל כך של החמצה ואכזבה?

איך אני דואג שיהיה פחות אזורים לא מדוברים בקשר שלי עם ילדי?

--

מבחינתי זה להסכים להיות סופר-אנושיים ולוותר על המשאלה להיות סופר-מנים.

זה אומר להסכים לקבל את המגבלות שלנו ואת הפגיעויות שלנו ואת התקיימותם של אלו גם במקום שבו אנחנו רוצים הכי בעולם להיות מושלמים: באבהות שלנו.

אני מאמין שככל שנלמד לדבר עם עצמנו על המקומות האלו, נוכל לדבר אותם גם עם ילדינו. נוכל ליצור אתם קשרים שיש בהם פחות אזורים מוחשכים. קשרים חיים, שלמים, קרובים, כאלו שמכילים גם אכזבות והחמצות אך לא מוכרעים על ידם, מוכתמים בהם.

איפה כל זה פוגש אתכם?