ם ציבורי אבא שלי אף פעם לא ביקש ממני סליחה. כל כך הרבה פעמים, כילד ואח"כ גם לא מעט שנים כמבוגר, ייחלתי לכך שאיך שהוא זה פתאום יקרה. אני מדמיין שאם זה היה קורה, הייתי צריך להחזיק את עצמי חזק לשמור עוד רגע את הכעס, כי הלב שלי היה רוצה מיד להיפתח אליו.. זה היה מסדר לי כל כך הרבה דברים. כאילו לוקח פאזל שהחלקים בו היו מורכבים המון שנים לא נכון, ומסדר אותם במקומם. זה היה עוזר לי לדעת כבר מזמן שאני יכול להאמין למה שאני מרגיש ושהמצפן הפנימי שלי מכויל נכון. זה היה מוריד ממני כל כך

בשבוע שעבר ניצלתי את הצד המואר של הסגר ויצאתי לטיול אופניים ארוך עם הבן הצעיר שלי בחצר האחורית שלנו כאן בפארק עדולם ק"מ+ מהבית. חיכינו המון זמן להזדמנות לעשות את הטיול הזה והוא התחיל בכיף גדול. הכל נצץ מירוק וזהר מפריחה. היה תענוג לראות את הקטן הזה שהרגע לימדתי לרכב מלהטט על האופניים בשבילים. הייתי שקוע במחשבות הטובות האלו כשפתאם אני שומע צעקה, ומוצא אותו שרוע על הרצפה אחרי התרסקות כואבת במיוחד, שכללה , מעשה שטן, קוץ נחוש, עקשן ומכאיב ממש שהתמקם עמוק בכרית כף ידו, בדיוק במקו

אחד הנושאים שהכי מעסיקים אותי כאבא, ומעסיקים את הרוב המוחלט של האבות שאני פוגש, זו מערכת היחסים המורכבת מאוד שלנו כגברים עם כעס. אחד הדברים הכי משמעותיים שהופכים את מערכת היחסים הזו למורכבת זה חוסר היכולת להפריד ולהבדיל בין זעם לכעס. היכולת לכעוס היא מרכיב קריטי בכל מערכת יחסים קרובה, גם זו שיש לנו עם ילדינו. בלי לכעוס האפשרות שלי להיות באמת קרוב לאדם אחר פשוט קטנה יותר. הסיבה הפשוטה לכך היא שאין לי כלי טוב לשמור על עצמי בלי הכעס. זה ברור שבלי יכולת טובה לשמור על עצמי זה מסו