בחן את עצמך - האם אתה זועם או כועס?
אחד הנושאים שהכי מעסיקים אותי כאבא, ומעסיקים את הרוב המוחלט של האבות שאני פוגש, זו מערכת היחסים המורכבת מאוד שלנו כגברים עם כעס.
אחד הדברים הכי משמעותיים שהופכים את מערכת היחסים הזו למורכבת זה חוסר היכולת להפריד ולהבדיל בין זעם לכעס.
היכולת לכעוס היא מרכיב קריטי בכל מערכת יחסים קרובה, גם זו שיש לנו עם ילדינו.
בלי לכעוס האפשרות שלי להיות באמת קרוב לאדם אחר פשוט קטנה יותר. הסיבה הפשוטה לכך היא שאין לי כלי טוב לשמור על עצמי בלי הכעס.
זה ברור שבלי יכולת טובה לשמור על עצמי זה מסוכן להיות ממש קרוב.
הפחד המוצדק מהזעם, מהאיכויות ההרסניות שלו, הוא אחת הסיבות להתרחקות מהכעס ולכן, היכולת שלי להתחיל להבדיל בין השניים היא מהותית מאוד מאוד.
אז אני רוצה לשים פה שלושה הבדלים בין זעם לכעס בהתייחס לשלוש נקודות מבט: מה אני חווה שאני זועם - כועס, מי אני ומי האדם שעומד מולי בכל אחד משני המצבים (וראו זאת גם כדרכי להתייחס לאירועים המזעזעים, המטלטלים וסודקי האמון של השבועות האחרונים).
מה אני חווה כשאני זועם:
אני חווה משהו שמתחולל בתוכי, לא ברור לי מהו הדבר. אני לא יודע לתקשר אותו לעצמי ובוודאי לא לאנשים מסביבי. בשלב מסוים (או לפעמים בבת אחת) הדבר הזה הופך לבלתי נסבל, בלתי ניתן להכלה ואני חייב לפרוק אותו החוצה בעוצמה, לעוף איתו על מישהו או משהו בסביבה שלי (והרבה פעמים המישהו הזה הוא הילדים שלנו).
מה אני חווה כשאני כועס:
אני חווה שמשהו שחשוב לי נפגע או עומד להיפגע. אני מרגיש שאני חייב לשמור על הדבר הזה. אני יודע מה זה הדבר הזה, אני יודע לתקשר אותו עם עצמי, ויש לי יכולת לתקשר את זה גם לאדם שמולי, בצורה ברורה.
מי אני כשאני זועם:
אני מרגיש חלש, חסר אונים, דחוק עם הגב לקיר אל מול משהו מאיים ומסוכן שאני חייב לעצור אותו. אני בעצם מרגיש ילד שעומד אל מול מישהו שגדול ממנו. אין לי אפשרויות בחירה, אין לי יכולת תמרון. אני מרגיש צודק באופן מוחלט.
מי אני כשאני כועס:
אני מרגיש בעל יכולת השפעה, אני מרגיש עצמה שבאה מתוך הידיעה שאני שומר על משהו חשוב. יש לי אפשרויות בחירה ויכולת תמרון. אני מרגיש שאני מחובר למשהו אמיתי ונכון וצודק אבל שיכולה להיות עוד אמת לצד האמת שלי.
מי זה האדם שמולי (הילד שלי) כשאני זועם:
אדם חזק ממני שאין לי ברירה אלא להכניע, הוא נגדי, הוא לא בסדר באופן מוחלט וכולל על מי שהוא, גם אם הוא הילד שלי.
מי זה האדם שמולי (הילד שלי) כשאני כועס:
אני זוכר שזה הילד שלי, זוכר את יחסי הכוחות האמיתיים בינינו, זוכר שאולי כרגע הוא עושה משהו שהוא ממש לא בסדר בעיני אבל עדיין רואה את הילד שאני כל כך אוהב וסומך עליו.
ודבר אחרון וחשוב מאוד.
גם עם כבר התפרצתי בזעם, המשחק לא נגמר.
עדיין פתוחה האפשרות לעצור, לשאול את עצמי מה בעצם קרה, על מה בעצם כעסתי, לתקשר עם עצמי, להיעזר אולי באדם אחר שיעזור לי להבין ולהתחבר. אז אני יכול לחזור לאפשרות לתקשר עם הילד שלי, מתוך חיבור לעצמי שמאפשר גם חיבור אליו שלא נובע מתוך אשמה מציפה וניסיון נואש לפצות.
