כשהייתי בן 12, אבא שלי, שהיה הכול בשבילי, עזב את הבית. בית שבנינו יחד, אני ואבא בארבע הידיים שלנו. זה היה מאוד כואב. כנראה הדבר הכואב ביותר שקרה בחיים שלי. לקח לי המון זמן, (וטונות של כעס), להבין שהדבר שפגע בי באמת בכל בסיפור הזה, לא היה ההחלטה של אבא שלי לעזוב את הבית. זה אפילו לא היה זה שהוא עזב את אמי בשביל אישה אחרת. לקח לי המון זמן להבין שמה שבאמת פגע, מה שלקח ממני את אבא שלי אולי לתמיד, (רגשית, לא פיזית), היה העובדה שעד היום לא באמת דיברנו על מה שהיה שם. אף פעם לא דברנו

אתמול פגשתי אבא שאני מלווה. הוא סיפר לי על ריב שהיה לו עם בת הזוג שלו סביב חלוקת התפקידים בבית. באיזה שהוא שלב הוא אמר לי "אשתי אומרת שאני לא מספיק מעורב, אני חושב שהיא צודקת ושאני *באמת חייב* להתחיל להתעניין בדברים הקטנים שקשורים לילדים שאותה מעניינים כל כך"..."הבעיה היא" הוא הוסיף אחרי רגע קצר, "שבתכלס אותי זה לא ממש מעניין..." אמרתי לו שנראה לי שהוא היה רוצה להיות יותר מחובר באבהות שלו ושזה מרגש בעיני. אח"כ אמרתי לו שנקודת הפתיחה שהוא בחר בדרך לשם נראית לי לא כל כך מב