למצוא את החיבור האבהי

אתמול פגשתי אבא שאני מלווה. הוא סיפר לי על ריב שהיה לו עם בת הזוג שלו סביב חלוקת התפקידים בבית. באיזה שהוא שלב הוא אמר לי "אשתי אומרת שאני לא מספיק מעורב, אני חושב שהיא צודקת ושאני *באמת חייב* להתחיל להתעניין בדברים הקטנים שקשורים לילדים שאותה מעניינים כל כך"..."הבעיה היא" הוא הוסיף אחרי רגע קצר, "שבתכלס אותי זה לא ממש מעניין..." אמרתי לו שנראה לי שהוא היה רוצה להיות יותר מחובר באבהות שלו ושזה מרגש בעיני. אח"כ אמרתי לו שנקודת הפתיחה שהוא בחר בדרך לשם נראית לי לא כל כך מבטיחה... אני אנסה להסביר כאן מה שניסיתי להסביר לו. ---- לצורך העניין בואו נפתח לרגע סוגריים. תחשבו רגע על משהו שעשיתם בחיים מתוך בחירה ומתוך רצון, מתוך סקרנות והתלהבות. עלה לכם כזה? קחו רגע להיזכר בו, דמיינו איך זה מרגיש לעשות משהו מתוך חיבור, דמיינו את האנרגיה, את החיוניות ואת היצירתיות שהיו לכם במקום הזה. ---- ועכשיו תחשבו על משהו שעשיתם כי משהו אמר לכם, כי משהו ציפה מכם. משהו שעשיתם כי הוא היה חשוב ונכון בעיני משהו אחר. זה לא קשה כל כך לדמיין משהו כזה נכון?... תראו רגע מה קורה, אפילו בגוף, לנוכח המחשבה על עשייה מהסוג הזה. אצלי זה מחובר אינסטינקטיבית לתחושה של כיווץ והצטמצמות. מכיוון שאני די רגיל להיות שם זה יכול להיות כמעט לא מורגש, אבל בתכלס זה שם. ---- נסגור סוגריים. אני שם לב שבמקרים רבים, בלי שממש נשים לב לזה, האבהות שלנו מושתתת במידה רבה על ניסיון להיענות לציפיות של בת הזוג שלנו מאתנו כהורים. יש לנו הרבה הסברים לזה: היא יודעת יותר, יש לה אינסטינקטים אימהיים שלנו (לכאורה) אין, היא נמצאת עם הילדים יותר וכך הלאה. אתם מוזמנים להוסיף כאן את הגרסא שלכם. אני אבהיר לפני שאמשיך, שאני ממש בעד מאמץ לשמח את בנות הזוג. באופן אישי חשוב לי מאוד להיות קשוב לדברים שחשובים לבת הזוג שלי. בלי קשר לזה אני חושב שהרעיון לבסס את האבהות שלך על ניסיון להיות בסדר בעיני משהו, חשוב וחכם ככל שיהיה, הוא לא מאוד מוצלח. כשאנחנו שם, האבהות לא נובעת ממקום של חיבור, ולכן זה לא מפתיע שאנו חווים אותה כאוסף אינסופי, מתיש ולא מתגמל של מטלות. כשאנחנו שם, זה לא מפתיע שאנחנו מרגישים די תקועים ברגע שאנחנו נתקלים בקשיים ובמכשולים. זה לא מפתיע שבעצם, הרבה פעמים בעומק ליבנו משהו בנו רוצה לברוח. ---- לכן בעיני, אחת מנקודות המוצא הכי חשובות בתנועה לעבר אבהות נוכחת היא ההתעקשות על מציאת החיבור, שלי, לאבהות. בשלב ראשון אני ממליץ בחום למצוא את המרחב והזמן שיאפשרו לשאול כמה שאלות פשוטות: למה בעצם אני כאן? מה הדברים שחשובים באמת *בעבורי* באבהות? מה מלהיב *אותי* בללכת את המסע של ההורות, מה מחבר אותי אליו? מה *אני באמת רוצה* להביא הביתה, להנהיג בבית? --- אחד הדברים הכי משמעותיים שמחברים אותי לאבהות שלי זה הרצון לרפא את החוויה שהייתה לי כילד. ילד שהרגיש מאוד אהוב, עד לרגע שבו היה לו קשה. אז הוא נותר לבד עד שסיים להתארגן על עצמו. יש בי תשוקה עזה ללמד את עצמי, כנגד הנטייה שטבועה בי, להיות שם עם הילדים שלי גם שדברים לא בדיוק מסתדרים, גם שקשה ומורכב, גם שלא פוטוגני. הרצון הזה ממש מחייב אותי ללמוד עוד ועוד איך אני אני לא משאיר את *עצמי* לבד כשקשה לי, בלי ללמוד את זה, אין סיכוי שאצליח עם ילדי... זה לא פשוט בכלל הלימוד הזה אבל הוא נותן לי הרבה כיוון וכוח במסע האבהות שלי. כשאני מחובר לרצון הזה גם הרגעים הכי מסובכים באבהות מקבלים משמעות. כשאני מחובר אליו, כמעט תמיד מתגלות כדרך פלא אפשרויות חדשות. זה גם הרצון שמוביל אותי בעשיה שלי, הרצון לעזור לאבות אחרים להיגמל מההרגל להשאיר את עצמם לבד, כשקשה, ובכלל. ---- אז מה מחבר אתכם לאבהות שלכם?