כשחזרתי מהטיול שלנו להודו קרה לי משהו מעניין לא פעם ולא פעמיים פגשתי אנשים (יקרים) ששאלו אותי איך היה. אני התחלתי לספר שבין השאר היה לי גם קשה בלא מעט רגעים ואז שמתי לב שזה פשוט לא תפס, לא נקלט. אולי לא שמעו, אולי לא האמינו, אולי לא רצו להאמין (המניאק חזר מחודשיים בהודו, שלא יבלבל את המוח...) אולי אני הייתי מבולבל / מיוסר מדי כדי להתעקש להישמע אבל איך שהוא זה לא נשמע. אז אני רוצה להתעקש :-) להתעקש לשתף אתכם שבשבועות הראשונים אחרי שחזרנו מהטיול הייתי מבועס מעצמי ברמות

נוסע הביתה אחרי יום ארוך. היה יום בסדר, אבל אני מרגיש את העומס בראש ורצון חזק להגיע כבר הביתה, והדרך הביתה לא קצרה. מנסה להבין מה אני צריך, איך אני מרגיע את חוסר השקט הזה בראש ולא מוצא מוצא, רק רוצה הביתה. נוחת בבית ופורץ פנימה אל תוך שגרת הערב. מרפרף חיבוקי שלום קצרים לילדי ובת זוגי ומחפש מה לעשות עם עצמי. חוסר השקט מושך אותי לכיור גדוש הכלים. משהו בי נרגע לרגע - אני אשטוף לי כלים ואשקוט, ליד הכיור התפקיד שלי ברור ופשוט. אני מסתער על משימת הכיור, ובזוית העין מציץ מדי פעם