לפרוץ את הלבד

נוסע בדרך הביתה אחרי יום עמוס.

מרגיש איזה חוסר שקט, מנסה להבין אותו ולא לגמרי מצליח.

שם לב שגם בבטן מנקרת איזו מועקה לא ברורה.

מנגן איזה פודקסט שהתחלתי להקשיב לו אתמול ולא מצליח להתרכז.

מחפש מוזיקה שתבוא לי טוב עכשיו,

איך שהוא בכל התחנות השירים צורמים לי.

מכבה את הרדיו.

ממעמקים עולה קול שאולי יהיה טוב להרים טלפון ולדבר עם משהו...

מתחיל להעביר בראש את האנשים בחיי, מתחיל לספור לעצמי:

אולי הוא? הוא אף פעם לא פנוי בשעה הזאת ביום.

אולי היא? אני יודע מה עובר עליה עכשיו, מה אני אפול עליה עם מועקת הבטן הקטנה שלי??

אולי הוא? האמת שלא באמת בא לי כרגע לדבר איתו, אני קצת פגוע ממנו...

אולי הוא? כל כך הרבה זמן לא דברנו, מאיפה בכלל אני אתחיל??

עובר על כל הרשימה בראש ולא מצליח למצוא עם מי לדבר.

אין עם מי.

שוב.

מרגיש לבד.

זו הרגשה כל כך מוכרת לי, להרגיש שבעצם אין לי עם מי לדבר

מזל שאני כבר מכיר את עצמי איזה זמן..

יודע כמה זה אוטומטי,

יודע שכל כך קל לי להתבצר באמונה הזאת שבעצם בעצם, אני לבד.

להאמין בה ממש

זה הרגל כל כך עמוק שנהיה מוכר ונח עם השנים,

כשקשה לי, אני לבד.

נושם.

מעלה שוב את הרשימה, בוחר חבר ומתקשר.

מופתע שוב בפעם המי יודע כמה,

זה אשכרה עובד העניין הזה...

שמח בתוכי ממש שהפעם פרצתי את הלבד שלי, ששברתי את ההרגל.

מזל.

ולא רק מזל.

אם זה לא היה ממש חשוב לי לשנות את ההרגל הזה,

אם לא הייתי משקיע בזה המון בשנים האחרונות

אני חושב שבשלב הזה בחיי הייתי כבר באמת ממש לבד.

כלומר, מי שהיה מסתכל מבחוץ היה רואה המון אנשים ואהבה מסביבי,

אבל אני בתוכי הייתי מרגיש באמת מאוד לבד.

איך זה קשור לאבהות?

אם אני מאמין באמת בתוכי בזה שכשקשה אז מתמודדים לבד,

שככה זה בעולם,

זה גם מה שאני אעביר לילדי.

לא אוכל באמת לדעת איך להיות איתם כשלהם קשה.

אז אני מזכיר לעצמי את הרבה,

בעיקר שאני רוצה לחזור לחיקו המוכר של ההרגל להיות לבד,

מזכיר לעצמי שממש חשוב לי שהם ירגישו שאני איתם כשקשה להם. כשהם ירגישו שבעולם הזה, ממש לא חייבים להיות לבד.

איך זה אצלכם?

אתם יודעים לפרוץ את הלבד שלכם?

האם הרצון לפרוץ את הלבד חשוב לכם מספיק שתעשו משהו בשבילו?

.

בתמונה: רגע שבו הרגשתי שהעולם כולו איתי.