על כעס ועל אבהות
יום שבת בצהרים. חברים אהובים שלא ראינו יותר מדי זמן מגיעים לבקר. הילדים מגששים אחד אל השני ואחרי זמן קצר נשאבים להתקף צחוק פרוע. הצחוק הופך להשתוללות ולי כבר ברור שזה יגמר בבכי... הכעס שלי מתחיל לבעבע תחת פני השטח... שתי דקות אח"כ האורחת הצעירה שלנו ממררת בבכי אחרי שחטפה בעיטה בכינון ישיר לפנים מהבכור שלי... הכעס אצלי מגיע לנקודת הרתיחה. אני זועם על הילד שלי ששוב, לא שלט בכוח שלו... הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. אני לא ממש יודע מה לעשות עם עצמי. אוחז ביד שלו חזק. חזק מדי..


בטחון עצמי
אבא מלמד את הבת שלו להסתובב בעולם עם הידיעה מה היא שווה... שווה לראות!!
על אבהות ועל חברות
למסע שלי עם המרכז לאבהות יצאתי עם געגוע שהפך עם הזמן להבנה ברורה: לרבים מאתנו חסרה באבהות ובחיים חברות עם גברים אחרים. חברות אמיתית שיסודה באהבה, שברגע האמת עומדת לצדך, שיכולה להציב לך מראה בפנים, שמעירה אותך לחיים ומחזירה אותך להיות קצת ילד, שמתבוססת אתך בבעסה וגם נותנת לך בעיטה קדימה שצריך. במציאות, רבים מאתנו לכודים בכלוב של בדידות שסורגיו הולכים ומתעבים עם השנים. הסורגים האלו בנויים במידה רבה ממה שלמדנו על מה זה "להיות גבר": המחויבות להיות "סלע איתן", סגור ומסוגר, כזה של

