"איכשהוא היא יודעת ללחוץ לי על הכפתורים הכי רגישים" זה משפט שאני שומע מהמון אבות (וגם אימהות). תחשבו רגע אם אתם גם חושבים ככה ביחס לאחד (או יותר) מהילדים שלכם, וגם מה אתם מרגישים כשאתם חושבים את המחשבה הזו. בואו נדבר רגע על המשפט הזה שיש בו אמת מסוימת, אבל בד"כ יש בו גם כיפוף של האמת שאני חושב שכדאי לשים אליו לב. המשפט הזה הופך את הילד שלי במקרה הטוב למשהו בעל כוח מיסטי פלאי בחיים שלי ובמקרה הפחות טוב לייצור זדוני ששם לו כמטרה לפגוע בי מסיבה לא ברורה. המשפט הזה הופך אותי למש

אני לא זוכר מהילדות שלי כמעט כלום. מעט הזיכרונות שיש לי הם באיכות ירודה יותר מסרט אילם של פעם: שחור לבן, מקוטע, מגורען, בלי קול וגם בלי טביעת רגש או קשר. למה בעצם אני לא זוכר? זו שאלה ששאלתי את עצמי המון. קרו דברים לא פשוטים בחיים שלי אבל גם קרו כל כך הרבה דברים טובים, איפה הם רשומים??? בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי פוגש בהבהובים יותר ויותר חזקים את מה שנדמה לי שאני יכול לקרוא לו ה"פרידה הראשונה שלי": כשהייתי ילד קטן גרתי במושב כרם מהר"ל. החברים הכי טובים של המשפחה היו השכנים