איכשהוא היא יודעת ללחוץ לי על הכפתורים...

"איכשהוא היא יודעת ללחוץ לי על הכפתורים הכי רגישים"

זה משפט שאני שומע מהמון אבות (וגם אימהות).

תחשבו רגע אם אתם גם חושבים ככה ביחס לאחד (או יותר) מהילדים שלכם, וגם מה אתם מרגישים כשאתם חושבים את המחשבה הזו.

בואו נדבר רגע על המשפט הזה שיש בו אמת מסוימת,

אבל בד"כ יש בו גם כיפוף של האמת שאני חושב שכדאי לשים אליו לב.

המשפט הזה הופך את הילד שלי במקרה הטוב למשהו בעל כוח מיסטי פלאי בחיים שלי

ובמקרה הפחות טוב לייצור זדוני ששם לו כמטרה לפגוע בי מסיבה לא ברורה.

המשפט הזה הופך אותי למשהו חסר כוח, חסר אונים שלוחצים לו ועושים לו.

האמת היא קצת אחרת.

האמת היא שיש חלקים בתוכנו שהשארנו מאחור. חלקים שאנחנו לא רוצים לפגוש כי המפגש איתם כבר הרבה מאוד שנים כואב מדי, מכווץ, סוגר אותנו מיד.

האמת היא שהתרגלנו ללכת בעולם ולג'נגל באופן שיאפשר לנו לפגוש את החלקים האלו כמה שפחות. אז גם אנחנו קצת פחות בעולם, אבל כבר התרגלנו.

האמת היא שאנחנו חושבים שקשה לראות או להרגיש את החלקים האלו,

אנחנו מאמינים שאנחנו יודעים להסתיר אותם ממש טוב,

אבל בעצם הם די שקופים למי שבאמת עוצר כדי לראות אותנו, למי שממש חשוב לו להרגיש אותנו.

האמת היא שהילדים שלנו, ממש רואים אותנו, ממש מרגישים אותנו.

לא בגלל שיש להם כוחות על או כוונות זדון,

אלא כי הם אוהבים אותנו מאוד, ותלויים באהבה שלנו לחלוטין,

ולכן זה קריטי בשבילם לראות אותנו ולהכיר אותנו ממש טוב,

זה קריטי בעבורם להרגיש בטוחים במפגש הזה.

לכן הם גם רגישים מאוד למקומות שבהם אנחנו מתכווצים ונסגרים.

כי אלו מקומות שבהם אנחנו באיזה שהוא אופן נעלמים להם.

בעצם אלו מקומות שבהם אנחנו נעלמים קצת לעצמינו

אז אני מציע שדרוג קטן למשפט

במקום "ססאמק... איכשהוא הוא יודע ללחוץ לי על הכפתורים הכי רגישים, מה אני עושה איתו"

להגיד משהו כמו

"ססאמק... הוא שוב מכריח אותי לראות את המקום הזה שבו אני הולך לעצמי לאיבוד... בוא נמצא את עצמי רגע מחדש"

מה אתם אומרים?