הקושי שלנו להרגיש ולשמר תחושה של משמעות בקשרים הקרובים שלנו מעסיק אותי מאוד. הוא מעסיק אותי ברמה האישית - בקושי שלי לחוש געגוע, במהירות העצומה שבה אני נע מהמקום של להרגיש מאוד מחובר למשהו, לתחושה של זרות ומרחק ואפילו ניכור מאותו אדם ממש, אותו אדם אהוב. בזה שהרבה פעמים קשה לי להאמין ולחוש בפנים כמה אני משמעותי לאנשים שקרובים אלי וכמה הם משמעותיים בשבילי. זה מעסיק אותי ברמה המקצועית במפגשים עם אנשים ובפרט במפגשים שלי עם אבות. יכול להגיד על זה הרבה אבל אתמקד פה בכך שאני נוכח

היום סיפר לי בכאב אבא שאני מלווה איך התפרץ על הבן שלו אחרי שזה דיבר אליו בזלזול. דברנו על המקרה כמה דקות ואז הוא אמר לי: "אני לא אמור להיפגע מהילדים שלי... אני לא רוצה לפעול מולם מתוך מקום פגוע". נשארתי עם האמירה המשמעותית הזאת וחשבתי שרבים מאתנו יכולים להתחבר אליה. נראה לי שזו אמירה ששווה להתעכב עליה רגע או שניים. אני רוצה להציע להפריד בין שני חלקי המשפט הזה, ובעצם להפריד בין שני רבדים שנוטים להתערבב זה בזה באופן שעושה לנו הרבה בלגאן: הראשון הוא האם אני נפגע מהילדים שלי וה

נוסע בדרך הביתה אחרי יום עמוס. מרגיש איזה חוסר שקט, מנסה להבין אותו ולא לגמרי מצליח. שם לב שגם בבטן מנקרת איזו מועקה לא ברורה. מנגן איזה פודקסט שהתחלתי להקשיב לו אתמול ולא מצליח להתרכז. מחפש מוזיקה שתבוא לי טוב עכשיו, איך שהוא בכל התחנות השירים צורמים לי. מכבה את הרדיו. ממעמקים עולה קול שאולי יהיה טוב להרים טלפון ולדבר עם משהו... מתחיל להעביר בראש את האנשים בחיי, מתחיל לספור לעצמי: אולי הוא? הוא אף פעם לא פנוי בשעה הזאת ביום. אולי היא? אני יודע מה עובר עליה עכשיו, מה אני אפו

דמיינו לכם שאתם יוצאים החוצה לסיבוב ערב, בחוץ כבר די קריר, אחרי הכל כבר נובמבר. ואתם, עדיין בתודעת קיץ נצחי ארץ ישראלי, יצאתם מהבית עם חולצה קצרה. אז אתם מרגישים שקר לכם. בגוף זה מתבטא אולי ברעד קל, צמרמורת עדינה, אי נעימות כזאת שחשים כשקר. עכשיו תדמיינו שבמקום להגיד לעצמכם משהו כמו: "אוי, קר לי... אני אחזור רגע הביתה ללבוש חולצה ארוכה" הייתם אומרים לעצמכם משהו כמו: "מה זו התחושה הנוראית הזאת?... מה פתאום היא מופיעה??... משהו לא בסדר איתי!... משהו בי מקולקל!!... אני חייב שזה