דמיין לרגע את החברה (הגברים) שמלווים את החיים שלך: כמה חברים טובים מהתיכון והצבא, 2-3 עמיתים לעבודה, אבא אחד או שניים שאתה רואה ככה בשכונה, בן דוד או גיס שאתה ממש אוהב. ועכשיו, נסה רגע לחשוב מי מהחבורה הזאת מכיר ממש מקרוב, מעצמו, את הכאבים האבהיים שלך: - את הצער והחרטה שהולכים אתך עוד כמה שעות, ולפעמים כמה ימים, אחרי שמצאת את עצמך מתפרץ על הבן שלך. - את העצב וההחמצה של לחכות כל היום לפגוש את הילדים ואז להגיע הביתה ולגלות שאתה יכול רק לחשוב מתי הם ילכו לישון. - את התסכ

כשאני רוצה לבדוק באיזה מקום אני נמצא ביחסי עם ילדי, אני בודק באיזה עיניים אני מסתכל עליהם. כשאני מסתכל על הבת שלי ואוהב מה שאני רואה, כשהמבט שלי קצת מחבב אפילו רגעים של מאבק, אני יודע שהעיניים שלי טובות, יודע שאנחנו כרגע במקום טוב. יודע שיש איזה בסיס לכל תנועה אבהית שאני רוצה לעשות... פשוט לא? איך עושים את התנועה הלא פשוטה מ"עיניים שופטות", שבוחנות כל הזמן אם הילד שלי מתאים או לא לאיזה תמונה שיש לי בראש, ל"עיניים טובות"? אנסה להדגים תנועה כזאת דרך אבא שהיה באחת הסדנאות, אספ