בחזרה מטיול משפחתי ארוך

כשחזרתי מהטיול שלנו להודו קרה לי משהו מעניין לא פעם ולא פעמיים פגשתי אנשים (יקרים) ששאלו אותי איך היה. אני התחלתי לספר שבין השאר היה לי גם קשה בלא מעט רגעים ואז שמתי לב שזה פשוט לא תפס, לא נקלט. אולי לא שמעו, אולי לא האמינו, אולי לא רצו להאמין (המניאק חזר מחודשיים בהודו, שלא יבלבל את המוח...) אולי אני הייתי מבולבל / מיוסר מדי כדי להתעקש להישמע אבל איך שהוא זה לא נשמע. אז אני רוצה להתעקש :-) להתעקש לשתף אתכם שבשבועות הראשונים אחרי שחזרנו מהטיול הייתי מבועס מעצמי ברמות שזה כאב. . מאוכזב ממש מהאבא שהייתי במסע הזה לילדים שלי, מאוכזב ממש מהאבא שהייתי לעצמי. הבעיה העיקרית והקטע הממש מבלבל היה שהמסע שלנו היה נהדר בכל כל הרבה רמות: בשלנו את זה במשך כמעט שנה כך שיצא שבאמת נפרדתי לחודשיים מכל מה שמעסיק ומטריד אותי כאן והייתי פנוי לגמרי ליחד שלנו. הילדים היו מופלאים - סמכו עלינו וזרמו כמעט עם כל גחמה שלנו, עברו בשלום את הנסיעות, נהנו מהאוכל (!) והיו צוהלים ושמחים חלק ניכר מהזמן. בת הזוג שלי היתה נינוחה ונוכחת, מבסוטה באופן שלא פגשתי קודם. והודו... טוב נו זה הודו. נתנה כל מה שבקשנו++ כיד המלך. ורק אני נבעך, מצאתי את עצמי בצד כל הטוב הזה בהמון אי שקט וקושי... מבלבל לא? היה לי קשה כי למרות התנאים האופטימליים בהמון רגעים לא הצלחתי להרגיש באמת חופשי מבפנים כמו שרציתי כל כך להרגיש... היה לי קשה כי בלא מעט רגעים מצאתי את עצמי כועס, ממורמר, לא מסופק ללא האפשרות המרגיעה להאשים בזה את החשודים המידיים - לחצי היום יום... היה לי קשה כי שכשהיה לי קשה לא ממש הצלחתי לתקשר את זה ונשארתי להתבשל עם זה בתוך עצמי... ובעצם, הניסוי הזה הוכיח באופן שקשה להתווכח אתו, שהרבה מהאתגר שלי להרגיש ממש טוב בתוך ביתי שלי, נובע מתוכי ולא משום מקור חיצוני. מממ.... אז אחרי שנתתי לזה קצת לשקוע, ואחרי שהתאמצתי לא להתאמץ לסדר את העניינים מהר מדי כמו שאני רגיל, הבנתי שזה גילוי ממש חשוב... זה הזכיר לי את זה שכשאנחנו נמצאים בבית שלנו, בקרב האנשים שאנחנו הכי אוהבים, אנחנו מייחלים ומצפים להרגיש יותר מבכל מקום אחר נינוחים, חופשיים, בטוחים ואהובים. העניין הוא שבמציאות כשאנחנו נמצאים בבית, האייקון הפנימי שכתוב עליו משפחה נלחץ ומופעל. כשהוא מופעל כל מה שלמדנו במשפחה שגדלנו בה כילדים על יחסים, על אהבה, על חופש, על עצמנו והתפקיד שלנו בתוך משפחה, על מה מותר ומה אסור, כל זה פעיל ומשפיע באופן דרמטי על החוויה שלנו, גם שהמציאות החיצונית מזמינה למשהו אחר לגמרי. אני למשל למדתי במשפחה שבה גדלתי שאני צריך לקחת אחריות, כל הזמן. שאין מזה חופש. גדלתי עם האמונה שאם לא אקח אחריות דברים יתפרקו ולמדתי שגם כשאני מנסה בכל כוחי, דברים עדיין יכולים להתפרק. גדלתי עם התחושה שהקשיים שלי הם מחוץ למשחק, שאין להם מקום בהוויה המשפחתית שצריכה אותי מתפקד, מסתדר, חיובי. ואת כל החבילה הזאת + עוד לא מעט דברים שחסכתי ממכם (הפעם), הבאתי איתי להודו. היה לי כל כך חשוב שיהיה לנו טוב, שכולם יהיו שמחים שבאופן הכי לא מפתיע השארתי את הצורך שלי עצמי להרגיש חופש מחוץ למשוואה. כשניסיתי לשנות את המצב הזה, פגשתי את עצמי לגמרי חסר אונים. -- אז השנה אני מאחל לעצמי להמשיך את המסע הנהדר הזה שהתחיל בהודו. להתעקש למצוא דרכים להרגיש עוד ועוד נוחות להיות אני בביתי שלי. להתעקש למצוא דרכים פשוטות לתקשר עם אהובי מקומות של קושי, מקומות שבהן אני זקוק לעזרה. אני חייב להתעקש על זה כי היכולת שלי להרגיש בעצמי אהוב בביתי שלי, על קשיי ומכאובי, קשורה באופן ישיר ליכולת שלי לאהוב את הילדים שלי, קשורה באופן בלתי מתפשר ליכולת שלי להעניק להם להם חוויה של בית שבו אתה יכול באמת להרגיש אהוב ונינוח עם מי שאתה. שנה טובה!