Featured Posts

על אבהות ושעמום

בשבוע שעבר קראתי כתבה שכתב אבא על חופשת הקיץ עם ילדיו, קראתי, התקוממתי ונעצבתי ממש. תקציר הכתוב (זה הקשור לכתבה המלאה https://newmedia.calcalist.co.il/magazine-18.../m02.html..):

אבא שרגיל לעבוד הרבה מאוד מחליט להקדיש את חופשת הקיץ לילדיו. הוא מפנטז על הזמן המעולה שיבלו יחד ומדבר על "ההזדמנות לפצות על כל הימים שחזרתי הביתה חסר אנרגיות, כשהם מופקרים לחסדי המסכים..." בלון החופשה המפונטזת מתנפץ מהר מאוד כשהוא מגלה שבעצם קשה לו מאוד ליהנות עם ילדיו והוא לא כל כך יודע איך לעשות את זה. יכולתי להזדהות עם הרבה מהתחושות שהועלו בכתוב, במובן מסוים הכתבה יכלה להיות בעיני אפילו חשובה בנרמול המורכבות והקשיים הכרוכים בלהיות אבא והורה בכלל ובאוגוסט בפרט. החלק שמאוד התקשיתי להתחבר אליו היה החלק שבו הכותב מסביר לעצמו את מה שקרה לו. יש לו בעצם שני הסברים: 1. ילדים זה דבר משעמם. בעצם העניין הוא שאין לו באמת אזורי עניין משותפים עם ילדיו (המילה שעמום חוזרת בכתבה אינספור פעמים, יותר מכל מילה אחרת). 2. הבעיה היא באשמה שהוא חש - הוריו שלו לא הרגישו אשמה ולכן לא התמודדו כמו הדור שלנו עם השעמום הכרוך בבילוי עם ילדים. לו רק היה חש פחות אשמה סביב המחשבה שהוא לא הורה מספיק טוב הכול היה אחרת... אז כמה מחשבות שלי על זה: ליהנות באמת עם הילדים, להרגיש מסופק ומלא מזמן שמוקדש כולו להורות, זה אכן הרבה פעמים אתגר רציני. הכותב מזהה את אחת מהסיבות האמיתיות בעיני לאתגר הזה אבל ממהר לדלג מעליה וחוזר להאשים את השעמום: "אני כל כך רגיל להיות כל הזמן בתנועה, שאין לי מושג מה לעשות עם המנוחה הזאת..." - זו האמת. אנחנו רגילים להיות בעשיה מתמדת, בתנועה קווית ומשימתית. התנועה הזאת, כבודה במקומה מונח, אבל היא גם מאוד מתישה ומרוקנת ולכן אנחנו כמהים לחופש. כשזה מגיע סוף סוף, הרבה פעמים הדברים הראשונים שאנחנו פוגשים רחוקים מאוד מהפנטזיות שלנו. אנחנו פוגשים את חוסר השקט של עצמינו, את הקושי הגדול באמת לנוח, באמת למצוא שלווה, באמת ליהנות ממה שקורה... אנחנו פוגשים את הקושי למצוא חיבור. לא רק לילדים, אנחנו מתקשים למצוא חיבור לעצמנו, חיבור למה שקורה שסביבנו. כאן המקום להגיד כמה מילים על שעמום. שעמום הוא במקרים רבים מילה נרדפת לחוסר חיבור. אני משועמם כשאני לא מחובר ברגע מסוים לשום דבר וחש את הנתק בתוכי. התחושה הזאת של הנתק מבהילה מאוד ועידן המסכים מאפשר לנו שלא לשהות בה אפילו לרגע. מיד שזה מגיע אנחנו משקיטים את האימה בנייד שתמיד מספק אשליה של חיבור. כותב הטקסט אכן חוזר שוב ושוב במאמר שלו לרצון להיחלץ מחברת ילדיו כדי לחזור לנייד שלו... בעצם לחזור לתחושה של חיבור. האימה הזאת כל כך גדולה שהיא לא מאפשרת להסתכל לאמת בעיניים: אנחנו מנותקים, קשה לנו להתחבר, אנחנו לא יודעים איך להתחבר, וזה לא בגלל שהילדים משעממים. נכון, יש לנו ולילדים תחומי עניין מאוד שונים אבל הילדים בניגוד אלינו (אם הם עדיין אחוזים בילדות) מאוד מחוברים למה שקורה, מחוברים לאפשרות ליהנות ולהרגיש חיות בתוך ההווה והמציאות. בדיוק כמו ילדיו של הכותב שיכולים ליהנות 3 שעות רצופות ממרדף עם הגלים בים. אז הבעיה היא לא שהילדים משעממים.. הבעיה היא שממש קשה לנו להרגיש הנאה וחיות באופן כללי. בעצם הילדים שלנו יודעים משהו שאנחנו כבר קצת שכחנו, בעצם הם יכולים להיות בעבורנו שער לחיבור מחודש. וכמה מילים אחרונות על האשמה. האשמה היא רגש שיכול לעזור לנו לצאת מתוך עצמינו ולראות את האחר, זו המהות שלו. במציאות חיינו האשמה הופכת הרבה פעמים למשהו מציף שרק מבצר את האחיזה שלנו בעצמנו, שרק מוכיח לנו את מה שאנחנו כבר יודעים במקום להניע אותנו למקום חדש. כך אני מרגיש שקורה לכותב הטקסט. הוא מוצף באשמה שלא מאפשרת לו לראות את הקושי האמיתי שלו - הקושי בחיבור לעצמו. במקום זה הוא מוכיח לעצמו מה שבעצם כבר ידע - להיות ממש אבא זה לא באמת רעיון מציאותי... לנוח מהמרוץ וליהנות משלווה זה לא באמת משהו אפשרי... אפשר לחזור לקרוע את עצמי בעבודה - מ.ש.ל.

אז להתחבר לאבהות, להעמיק את הקשר עם הילדים, זה לא רעיון יפה שמספיק להגיד 3,4 והוא קורה... מה כן אפשר ? אפשר לצאת לדרך חיים שמפגישה אותנו עם עצמינו, עם חוסר השקט שלנו, עם הקושי שלנו להיות בחיבור. דרך שיכולה להפגיש אותנו מחדש עם איזה ילד שנמצא שם בפנים, סקרן, מחובר, אוהב את החיים. ילד שיודע ממש טוב איך לשחק עם ילדים אחרים... אשמח ממש לקרוא את מחשבותיכם בעניין

Recent Posts
Follow Us
Search By Tags
Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square