הגנת יום הדין - הניתוק
הימים האחרונים עברו עלי בהרבה רגעי ניתוק
ניתוק הוא מנגנון הגנה רב עצמה, אולי "הגנת יום הדין" של הנפש.
תחשבו על מין מפסק פחת רגשי שברגע אחד, מקפיץ את כל לוח החיבורים.
זה יכול להיות מאוד אפקטיבי בימים בהם רמות חוסר האונים, הכאב והתסכול ממה שקורה מסביב כל כך גבוהות שצר מלהכיל.
כשהניתוק מופעל, אותם הדברים ממשיכים לקרות אבל אני כמו מוגן מאחורי לוח זכוכית עבה שמאחוריו מגיעים אלי רק הדים רחוקים של רגשות וכאב.
כמו שניתן לצפות מ"הגנת יום הדין", השימוש בה יעיל אך כרוך במחירים גבוהים, במלחמה כמו במלחמה...
הניתוק לא פועל באופן ממוקד רק על אותם דברים מהם רציתי להינתק, דמיינו שוב את מפסק הפחת שמקפיץ את כל החשמל בבית ללא הבחנה.
כך, אני רוצה להתנתק כלפי חוץ אך מוצא את עצמי מנותק גם מהרבה משאבים פנימיים:
מנותק מתחושת החיוניות שלי, מתחושת המשמעות שמלווה אותי ביום יום
וחווה במקומם ריקנות, חוסר תוחלת וחוסר כוחות
מנותק מהאינטואיציה שלי, מהמצפן הפנימי שמוביל אותי בטבעיות
ויכול להיתקע בלופים של מחשבות שוליות, התלבטויות אינסופיות ואי ידיעה.
מנותק מהאהבה ומהשמחה שיש בי
ובמקומם חש ניכור, זרות ואי שייכות.
להשתמש בניתוק שיש מלחמה מסביב זה סה"כ סביר על אף המחירים...
העניין הוא שאנחנו משתמשים ב"הגנת יום הדין" הזו הרבה יותר ממה שהיינו רוצים...
כשאתה גדל כבן, עוד טרם מלאה לך שנה, הסביבה מתחילה לצפות ממך, ליתר דיוק מתחילה לתבוע ממך בתקיפות, להתגבר. לא לבכות, לא להרגיש.
להרגיש יותר מדי, כמעט כל רגש, הופך להיות משהו ממש מסוכן, בלתי נסבל.
אני לומד בשלב ממש מוקדם להשתמש בהגנת הניתוק העוצמתית באופן אוטומטי, ביד רחבה וללא הבחנה, פיל כעכבר, גדול כקטן, רק לא להרגיש.
אני משלם על זה מחירים לא פשוטים אבל לומד לחיות עם זה.
עד שאני נהיה אבא.
כשאני נהיה אבא, מבלי להרגיש, המרחב הביתי יכול להפוך לסוג של זירת מלחמה
כן כן, דווקא המקום הזה שאמור להרגיש הכי בטוח והכי מוגן.
האבהות (וגם הזוגיות כמובן) מפגישות אותי יום יום עם שדה מוקשים של טריגרים רגשיים שאולי נראים קטנים מהצד, אבל מפעילים את הגנת יום הדין של הניתוק.
זו יכולה להיות צעקה פתאומית של הילדים במריבה,
הנוף הביתי של בלגאן ששורה בכל מקום
חוסר אונים ובהלה מול קושי של הילד שלי שמשאיר אותי ללא מענה
רגע שבו האישה שלי מבקרת אותי
רגע של מותשות וחוסר כוחות אחרי יום ארוך בעבודה..
אלו רגעים שבהם בחוץ קורה משהו קטן אך בפנים קורה משהו גדול,
בפנים מופעלת הגנת יום הדין. בפנים מפסק הפחת קופץ.
הניתוק מקשה עלי מאוד מאוד להיות אבא.
קשה להיות אבא כשאתה מנותק מאהבה שבך, מהאינטואיציה שלך, מהכוחות.
...
אחת התנועות החשובות שאנחנו לומדים בפעילויות המרכז היא התנועה מניתוק לחיבור.
איך אנחנו נהיים מודעים לניתוק, ובכך הופכים אותו לפחות אוטומטי
איך אנחנו לומדים את הטריגרים שמקפיצים את המפסק
איך אנחנו לומדים ומתרגלים תנועות שעוזרות לחזור לחיבור.
כשאני מנותק קשה לי להיות אבא,
כשאני מחובר אני יודע להיות אבא מצוין, לא מתי שהוא, כבר היום.
רוצים להתחבר?
