על אבהות ועל חברות

 

​למסע שלי עם המרכז לאבהות יצאתי עם געגוע שהפך עם הזמן להבנה ברורה: לרבים מאתנו חסרה באבהות ובחיים חברות עם גברים אחרים. חברות אמיתית שיסודה באהבה, שברגע האמת עומדת לצדך, שיכולה להציב לך מראה בפנים, שמעירה אותך לחיים ומחזירה אותך להיות קצת ילד, שמתבוססת אתך בבעסה וגם נותנת לך בעיטה קדימה שצריך.                                           

במציאות, רבים מאתנו לכודים בכלוב של בדידות שסורגיו הולכים ומתעבים עם השנים. הסורגים האלו בנויים במידה רבה ממה שלמדנו על מה זה "להיות גבר": המחויבות להיות "סלע איתן", סגור ומסוגר, כזה שלא קר לו ולא ממש צריך שום דבר... יש לנו חברים אבל לרוב אנחנו נשארים לידם בתפקיד, מתחרים מי מוצלח יותר, מדברים על הכול חוץ ממה שמעסיק אותנו באמת. כך אנחנו מפסידים חלק גדול מהאוצר שטמון שם בחברות, אוצר הנחוץ לנו כל כך בחיינו על אתגריהם ומורכבותם.                       מה עושים? קודם כל מכירים בזה שיש שם משהו חשוב. חברות היא חלק בחיים שלא רק שאינו סותר אבהות מעורבת ונוכחת, אלא במידה רבה מאפשר אותה. בשלב השני, חשוב בעיני להבין שיש שם כמה דברים חדשים שצריך ללמוד לעשות: למשל להעז להגיד "אני צריך עזרה", למשל להעז לבקש פידבק ישיר וכנה, למשל להעז לשחק קצת "מחוץ לתפקיד" גם אם נראה שהוא כבר מקובע בסלע... בכל פעם שאני אוזר את האומץ לבקר במחוזות החדשים הללו, בכל פעם שחברה בקבוצות ובסדנאות שלי מעזים, קורים דברים חדשים, מפתיעים... מאתגרים...