Featured Posts

הילד שאנחנו תמיד שוכחים

נוסע הביתה אחרי יום ארוך. היה יום בסדר, אבל אני מרגיש את העומס בראש ורצון חזק להגיע כבר הביתה, והדרך הביתה לא קצרה. מנסה להבין מה אני צריך, איך אני מרגיע את חוסר השקט הזה בראש ולא מוצא מוצא, רק רוצה הביתה. נוחת בבית ופורץ פנימה אל תוך שגרת הערב. מרפרף חיבוקי שלום קצרים לילדי ובת זוגי ומחפש מה לעשות עם עצמי. חוסר השקט מושך אותי לכיור גדוש הכלים. משהו בי נרגע לרגע - אני אשטוף לי כלים ואשקוט, ליד הכיור התפקיד שלי ברור ופשוט. אני מסתער על משימת הכיור, ובזוית העין מציץ מדי פעם על יקירי. זה בספר שלו, זו בטיק טוק שלה, זה מתרכבל עם הכלב ליד הקמין ואני פה לבד עם הכלים. הכעס מטפס לו לאיטו בתוכי, איך הם מרשים לעצמם? איך הם לא רואים?? למה אני פה לבד עם כל הכלים האלו?? שהכעס משלים משהו כמו 2/3 דרך אני נובח על מי שהעין שלי תופסת באותו רגע: "למה אתה לא עושה את התורנות שלך?.." הוא/היא עוד שקוע בספר / מסך/ כרבולים ולא נענה מיד והכעס עולה מדרגה. אני תובע את העזרה בזעם. הילד שלי לרוב נענה. אם זה האחד סביר שיענה תוך שהוא מטיח חזרה מנות יפות של מירמור וכעס אם זה השני סביר שיענה לי תוך ניסיון מתרפס ואשם לרצות אותי אם זו השלישית סביר שתענה מתוך שתיקה רועמת וצוננת. כך או כך או כך, אני נשאר מלא אשמה בעצמי, רחוק באותו הרגע שנות אור ממשאלת ליבי להרגיש אהוב בביתי שלי. למחרת בבוקר יוצא לרוץ. הריצה היא בשבילי המקום שבו אני מצליח לייצר מרווח לעצמי. הגוף נע והראש יכול יותר להשתהות, ולהתרווח בתוך המחשבות והרגשות שעולים. מחייך לעצמי שאני רואה איך שוב דילגתי עליו... איך שוב עשיתי הכל כדי לא לפגוש אותו. יש בי ילד עצמאי ומלא תושייה, אלוף בהסתגלות, יודע לתת לאחרים ולקחת אחריות, שמח, חיובי, מלא חיים. את הילד הזה הכי קל לי לפגוש. שהוא בחזית טבעי לי להרגיש שיש לי מקום, שאני אהוב, שיש משמעות לקיום שלי. קל לי לתמרן בעולם. ויש בי ילד שקשה לו, ילד שלא יודע מה עכשיו לעשות, ילד שמרגיש לבד, ילד שרוצה שמשהו יקח ממנו את המשא, ילד שרוצה להתרפק. את הילד הזה אני לא אוהב לפגוש, בעצם לא מוכן לפגוש כי אני לא יודע מה לעשות איתו. שהוא בחזית אני דחוק אל הקיר, מרגיש בעיקר כעס ותסכול ומתחתיהם פחד גדול לגלות שכשאני אתו אני באמת לגמרי לבד. אז אני מדלג עליו שוב ושוב, חוזר ונוטש אותו וזועם על מי שאילץ אותי לפגוש אותו - איך שהוא יוצא שבדרך כלל אלו דווקא האנשים הכי אהובים עלי בעולם. -- כשאני מסתכל על האבות בסוף סדנאות או קבוצות כמעט תמיד חולפת לי בראש אותה המחשבה: איזה מזל שהילדים שלנו מתעקשים איתנו...לא משאירים לנו ברירה... בשבילנו עצמינו לא היינו עושים את זה. אם זה היה תלוי בנו היינו ממשיכים לנטוש את הילד הזה. אבל הם ממשיכים להרים לנו דגל, מתעקשים לקבל מאתנו את כל האהבה שיש לנו לתת, ובדרך מחייבים אותנו למצוא דרכים לתת מקום לילד הזה בתוכנו. זה שרוצה לחזור הביתה אחרי יום עמוס למקום שבו ברור שאתה אהוב גם שאתה עייף, מרוקן ורוצה רק להתכרבל.

Recent Posts
Follow Us
Search By Tags
Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square