Featured Posts

למה אני בעצם כאן...

כשהייתי בן 12, אבא שלי, שהיה הכול בשבילי, עזב את הבית. בית שבנינו יחד, אני ואבא בארבע הידיים שלנו.

זה היה מאוד כואב. כנראה הדבר הכואב ביותר שקרה בחיים שלי.

לקח לי המון זמן, (וטונות של כעס), להבין שהדבר שפגע בי באמת בכל בסיפור הזה, לא היה ההחלטה של אבא שלי לעזוב את הבית. זה אפילו לא היה זה שהוא עזב את אמי בשביל אישה אחרת.

לקח לי המון זמן להבין שמה שבאמת פגע, מה שלקח ממני את אבא שלי אולי לתמיד, (רגשית, לא פיזית), היה העובדה שעד היום לא באמת דיברנו על מה שהיה שם.

אף פעם לא דברנו על הכאב שלי, על הכאב שלו. על הפגיעות והאנושיות שלו שהובילה לבחירה הזאת. על מה זה היה בשבילי, הילד שלו בן ה -12, להתמודד עם המציאות הזו, עם הבחירה שלו. מה שבאמת פגע בי הוא שברגע הקשה הזה בעצם נשארתי לבד.

אני יודע היום כמה אבא שלי אוהב אותי, כמה אני חשוב בשבילו. ברור לי לחלוטין כמה הוא משמעותי בשבילי, תמיד היה ותמיד יהיה. הידיעה הזאת, חזקה ככל שתהיה, לא מצליחה לפרוץ את מציאות הקשר המוחמץ שלנו.

----

כשאני מבקש מגברים לספר לי על אבא שלהם ועל האופן שהוא משפיע על האבהות שלהם, אני כמעט תמיד שומע את אותו שילוב עצוב שאני מכיר כל כך טוב: כמיהה עצומה לקשר, להכרה, לקרבה שמכוסה בשכבה עבה של החמצה ואכזבה.

הקשרים עם האבות שלנו ממשיכים להטיל צל על חיינו, גם שאנחנו נמצאים לכאורה כבר מזמן מחוץ לטווח השפעתם. מטילים צל על האופן שאנחנו תופסים את עצמינו בעולם, בקריירה שלנו, ואולי יותר מכל מטילים צל על האבהות שלנו. כל כך הרבה פעמים אני שומע את המשפט "רק לא להיות כמו אבא שלי" כתשובה לשאלה איזה אבא *אתה* רוצה להיות?

למה זה קורה על אף האהבה הגדולה שבד"כ קיימת בקשר עם אבא? אני חושב שזה קורה הרבה בגלל שיש כל כך הרבה אזורים לא מדוברים בינינו לבין האבות שלנו. שנים ארוכות של אי דיבור שיצרו מדבריות שבהם הקשר לא מצליח להיות חי, פועם ומשתנה ולכן תקוע באזורי האכזבה הצחיחים של העבר.

האם נלמד לדבר עם עצמנו כדי שנדע לדבר עם הילדים שלנו?

לא מכיר דרך יותר טובה לשבור את מעגל ההחמצה,

לא מכיר דרך יותר טובה להשתחרר מהצל של האבות שלנו.

Recent Posts
Follow Us
Search By Tags
Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square