Featured Posts

עיניים טובות של אבא


כשאני רוצה לבדוק באיזה מקום אני נמצא ביחסי עם ילדי, אני בודק באיזה עיניים אני מסתכל עליהם. כשאני מסתכל על הבת שלי ואוהב מה שאני רואה, כשהמבט שלי קצת מחבב אפילו רגעים של מאבק, אני יודע שהעיניים שלי טובות, יודע שאנחנו כרגע במקום טוב. יודע שיש איזה בסיס לכל תנועה אבהית שאני רוצה לעשות... פשוט לא? איך עושים את התנועה הלא פשוטה מ"עיניים שופטות", שבוחנות כל הזמן אם הילד שלי מתאים או לא לאיזה תמונה שיש לי בראש, ל"עיניים טובות"? אנסה להדגים תנועה כזאת דרך אבא שהיה באחת הסדנאות, אספתי לכם כמה תמונות מתוך תהליך שלם. פגשתי את איל (השם והפרטים המזהים שונו) לפני כשנה וחצי. הוא סיפר בלהט: "קשה לי להעביר כמה אני אוהב את הבן שלי (בן 8), אבל הוא פשוט מוציא ממני דברים נוראיים... מטריף אותי כמה שהוא יכול להיות מרוכז בעצמו... שום דבר לא מעניין אותו כשהוא בעניינים שלו, הוא לא רואה ממטר אף אחד אחר. אבל מה שבאמת משגע אותי זה כשהוא רומס את אחיו הקטן, רק כי הוא ממש רוצה משהו..." "מה אתה מרגיש ברגעים האלו?", שאלתי אותו, "בהתחלה אני מנסה להחזיק את עצמי... אבל יש רגע שאני פשוט כבר לא יכול, אז אני מתפרץ עליו בזעם עצום שאני לא יודע מאיפה מגיע... אח"כ אני מרגיש נורא ומנסה בכל דרך לכפר על זה מולו... ככה זה חוזר שוב ושוב.." הוא עוצר רגע וממשיך בכאב: "קשה לי לראות אותו בתקופה האחרונה, הוא עצבני רוב הזמן, תוקף חזרה בכל הכוח ברגע שאומרים לו משהו... קשה לי לראות את זה שהוא חושש לעשות דברים, הוא עושה רק מה שהוא בטוח שיצליח בו... אבל מה שבאמת הרג אותי זה שהוא הטיח בי לפני שבועיים שאני שונא אותו, שאני חושב שהוא ילד נוראי..." בהמשך הסדנא עשינו מסע של מפגש מחודש עם הילדים שהיינו. איל סיפר על עצמו כילד "הייתי ילד טוב. חכם, אחראי, כזה שתמיד גאים בו. ההורים שלי התמודדו עם הרבה קשיים והיה לי מאוד חשוב לעזור להם..." שאלתי אותו "הילד הזה שפגשת, מה היה אסור לו להיות?" איל שתק לרגע ארוך. "כשאני חושב על זה בעצם לא הייתי כל כך ילד... נראה לי שדילגתי על השלב הזה" הוא אומר בצער, "זוכר את עצמי תמיד ברצינות התהומית הזאת של להיות בסדר..." "והיום?" שוב שתיקה. "האמת שזה ממשיך... תכלס זה נהיה יותר גרוע... אני כל הזמן במאבק להיות בסדר... החיים שלי זה אוסף לא נגמר של מטלות... מוציא אינסוף אנרגיה וזה לא מספיק... אני חנוק ולא מצליח ליהנות בכלל. מכלום". קפיצה בזמן. אני פוגש את איל לפני כחודשיים בפגישת פולואפ. הוא מספר בהתרגשות: "הבן שלי עדיין הרבה פעמים מקפיץ אותי... אבל שמתי לב שהתחלתי ממש לאהוב את ההתעקשות שלו להיות ילד, להיות בעולמות הדמיון שלו, להיות כולו בתוך משהו... אני גם כל כך שמח וגאה שאני מצליח רוב הזמן כאבא שלו לתת לו את האפשרות הזאת..." "ומה איתך?" "אני... נראה לי שאני קצת יותר סלחן לעצמי... הבנתי שאני גם חייב אוויר ושאני יכול להתעקש על זה..." הוא מחייך: "מגיע לילד לחיות..." *** העיניים השופטות את הילדים שלנו כמעט תמיד מחביאות סכסוך פנימי עם עצמינו. המעבר ל"עיניים טובות" כרוך כמעט תמיד בהסכמה להעביר את המוקד מבחוץ - היחסים שלי עם הילד שלי, פנימה - היחסים שלי עם עצמי.