Featured Posts

אבא.לבד


דמיין לרגע את החברה (הגברים) שמלווים את החיים שלך: כמה חברים טובים מהתיכון והצבא, 2-3 עמיתים לעבודה, אבא אחד או שניים שאתה רואה ככה בשכונה, בן דוד או גיס שאתה ממש אוהב. ועכשיו, נסה רגע לחשוב מי מהחבורה הזאת מכיר ממש מקרוב, מעצמו, את הכאבים האבהיים שלך: - את הצער והחרטה שהולכים אתך עוד כמה שעות, ולפעמים כמה ימים, אחרי שמצאת את עצמך מתפרץ על הבן שלך. - את העצב וההחמצה של לחכות כל היום לפגוש את הילדים ואז להגיע הביתה ולגלות שאתה יכול רק לחשוב מתי הם ילכו לישון. - את התסכול וחוסר האונים מכך שלמרות שנשבעת לעצמך שזה יהיה אחרת, אתה יודע שאתה כבר מזמן לא יודע איך להגיע לבת שלך. כמה לדעתך מכירים? אני מכיר... ואני מוכן להמר בלב שקט שרוב החברה שחשבת עליהם מכירים. מכירים ממש טוב. ועכשיו עוד שאלה. יצא לך לדבר, עם משהו מהחבורה הזאת, באמת ככה בגילוי לב, על האבהות שלכם? אם כן, אשריך. אני מוכן שוב להמר, בצער, שלא ממש. גודלנו להאמין שכוחנו בשתיקתנו (כשזה מגיע לרגשות) זו אמונה שכנראה נכון לגדול עליה אם התפקיד היחידי שלך הוא להגן ולפרנס בסביבה רוויה בסכנות פיזיות, קיומיות. זו אמונה סופר מגבילה ומשתקת בסביבה שבה חלק מהתפקיד שלך הוא לתת בטחון רגשי לילדים שלך, בסביבה שבה יש הזדמנות אמיתית שהילדים ירוויחו את הנוכחות המלאה שלך. האמונה הזאת גוזרת עלינו בדידות אבהית נוראה. היא תוקעת אותנו לבד עם הבושה, התסכול וההחמצה בלי הרבה יכולת לזוז. האבסורד הוא שמימין ומשמאל נמצאים עוד גברים ששרויים בדיוק באותה הבדידות ובאותם התקיעויות... איזה קסם קורה כשגברים מעזים לחלוק על האמונה הזו. קסם הגילוי כמה כוח טמון בפריצת הבדידות. עצמה גרעינית ממש. התעזו לחלוק?