אפילוג

איך אנחנו מבקשים דברים בחיים שלנו? לא סתם דברים, את הדברים החשובים: מקום, הכרה, אהבה, קרבה? זאת השאלה שליוותה אותנו בסוף השבוע שסיים את המסע של קבוצת האבות שלי מעמק האלה. ירדנו לשטח, עשרה גברים – אבות אמיצים שנפגשו מדי שבוע כמעט בתשעת החודשים האחרונים. קבוצה של אנשים שלקחה על עצמה משימה מאתגרת במיוחד: לבנות יחד מרחב מהסוג שהיינו רוצים לייצר בשביל הילדים שלנו: מרחב של ביטחון, של נראות, של אמת, של נוכחות. בתוך המרחב הזה צפו ועלו שאלות החיים המשמעותיות של כולנו: סביב האבהות, הזוגיות, העשייה, סביב עצמינו בתוך כל אלו. מתחת לעצים, על ראשו של הר, לקחנו יומיים שקטים להסתכל על הדרך שכל אחד מאתנו עשה בזמן הזה. חשבתי שכדי לבחון את התנועה שעשינו יהיה מעניין להתבונן על האופן שבו כל אחד מאתנו מבקש דברים בחיים שלו. מה זה קשור לאבהות אתם בטח שואלים? אני תמיד שואל אנשים בתהליכים שאני מעביר מה הם הכי רוצים לתת לילדים שלהם? מוסתר יותר או פחות, אם מקשיבים ממש, כמעט תמיד ניתן לאתר שם בתשובות שניים זה לצד זה: אבא המבקש בהתרגשות דבר בשביל הילד שלו ולצדו גבר שנאלץ כילד לוותר על אותו הרצון ממש. במקום הזה כולנו שוב ושוב מסתבכים. אנחנו חושבים ורוצים ומאמינים בכל ליבנו שנוכל לתת לילדים שלנו משהו שאנחנו עצמנו כבר לא יודעים לבקש ולקבל. אני חושב שזה לא באמת אפשרי. היה מרתק לשמוע ולראות את האנשים מתמודדים עם השאלה הזאת. כל אחד עשה שם תנועה משמעותית, חשובה. בשביל חלק נפתחה בקבוצה אפשרות חדשה לגמרי לבקש, בשביל חלק התרחבה אפשרות קיימת. לכולנו נהיו ברורים יותר המקומות שבהם אנחנו מבקשים דברים באופן שלא באמת מאפשר לקבל אותם, באופן שרק מוכיח שוב שעדיף לשוב ולוותר. תודה לכם חברים יקרים. זה היה מסע מופלא. רגשתם אותי מאוד, אפשרתם לעוד חלקים בי לבקש להיות.