על כעס ועל אבהות
יום שבת בצהרים. חברים אהובים שלא ראינו יותר מדי זמן מגיעים לבקר. הילדים מגששים אחד אל השני ואחרי זמן קצר נשאבים להתקף צחוק פרוע. הצחוק הופך להשתוללות ולי כבר ברור שזה יגמר בבכי... הכעס שלי מתחיל לבעבע תחת פני השטח... שתי דקות אח"כ האורחת הצעירה שלנו ממררת בבכי אחרי שחטפה בעיטה בכינון ישיר לפנים מהבכור שלי... הכעס אצלי מגיע לנקודת הרתיחה. אני זועם על הילד שלי ששוב, לא שלט בכוח שלו... הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. אני לא ממש יודע מה לעשות עם עצמי. אוחז ביד שלו חזק. חזק מדי... אשם.
אחד המקומות שאנחנו כאבות נוטים להסתבך איתם בהורות שלנו הוא הכעס. למה מסתבכים? זה קשור במי