רגע של מפגש

סיפור קצר שהזכיר לי ודייק לי למה אני עושה מה שאני עושה.

יש לי חבר יקר שאני אוהב אהבת נפש מאז היום הראשון של הטירונות שהפגיש בינינו, נדמה לי שזה הדדי... החיים ומי שאנחנו הובילו לזה שהאהבה היא מרחוק. לא באמת הצלחנו לקחת חלק משמעותי בחיים אחד של השני. בזמן האחרון נהיה לי ברור שאני צריך לשתף עוד אנשים במסע שיצאתי אליו עם ה"מרכז לאבהות". מתוך ההבנה הזאת, חשבתי על החבר הזה שלי והחלטתי שאני צריך את העזרה שלו. דברנו והוא התלהב לעזור. בוססנו כמה ימים בהרגלים הישנים להתכוון אבל לא לממש, אבל הפעם התעקשתי שאני צריך את העזרה שלו וביום ראשון האחרון בערב נפגשנו. ואיזה מפגש זה היה... אולי לראשונה אחרי 20 שנה של חברות, היינו שם שנינו באמת. שמנו בצד את התפקידים המוכרים לעייפה מאז שאנחנו בני 18, ונפגשנו שם שני אנשים שהלכו כל אחד דרך משמעותית עם עצמו, והצליחו לפגוש זה את זה בלב פתוח. במקום הזה קרו דברים נהדרים: שאלות שאני חושב ומתלבט עליהן כל הזמן, כבר המון זמן, קבלו טוויסט חדש, משמעותי, מדויק. מצברים שהחלו להתעייף התמלאו באנרגיות ושנינו היינו מוכרים זה לזה וגם אחרים, חדשים. למה אני מספר לכם את זה? כי אני חושב שזה נוגע במהות העמוקה של העשייה שלי במרכז לאבהות. כולנו אוהבים את הילדים שלנו אהבת נפש. רובינו מתקשים הרבה פעמים להיפגש אתם באמת. להיות שם ב100%. לראות אותם כמו שהם ולא דרך הציפיות והפחדים שלנו. אחת הדרכים שלי לפתוח את האפשרות הזאת עם ילדי, עוברת דרך הקשרים עם החברים שלי ובאפשרות להיפגש אתם בלב פתוח, לראות אותם כמו שהם, לנוע בין האפשרות להיות שם בשבילם לבין היכולת לתת להם להיות שם בשבילי. כזה היה המפגש ביום ראשון, כאלו הם המפגשים שאני יוצר בפעילויות של המרכז לאבהות.