Featured Posts

על הסיפורים הפשוטים של הגוף

דמיינו לכם שאתם יוצאים החוצה לסיבוב ערב,

בחוץ כבר די קריר, אחרי הכל כבר נובמבר.

ואתם, עדיין בתודעת קיץ נצחי ארץ ישראלי, יצאתם מהבית עם חולצה קצרה.

אז אתם מרגישים שקר לכם.

בגוף זה מתבטא אולי ברעד קל, צמרמורת עדינה, אי נעימות כזאת שחשים כשקר.

עכשיו תדמיינו שבמקום להגיד לעצמכם משהו כמו:

"אוי, קר לי... אני אחזור רגע הביתה ללבוש חולצה ארוכה"

הייתם אומרים לעצמכם משהו כמו:

"מה זו התחושה הנוראית הזאת?... מה פתאום היא מופיעה??... משהו לא בסדר איתי!... משהו בי מקולקל!!... אני חייב שזה יפסיק!!!... אין לי מושג איך להפסיק את זה..."

זה היה קצת מוזר לא?

ולמרות זאת, ככה בדיוק אנחנו בעצם מדברים עם עצמנו כשעולות הרבה מהתחושות והרגשות הטבעיים שלנו,

התחושות והרגשות שלמדנו שאנחנו לא אמורים להרגיש...

איך זה יכול להתבטא?

אני חוזר הביתה, היה לי יום לא פשוט.

הגוף שלי מספר לי סיפורים פשוטים,

בדיוק כמו שהוא מספר לי ללבוש סוודר כשקר.

זה יכול להיות משהו כמו:

"אתה עייף - אתה זקוק למנוחה"

"נתת כל היום לאחרים - אתה זקוק עכשיו שמשהו ישים לב אליך"

"נפגעת היום ממשהו - אתה צריך חיבוק"

"המציאות היום עוררה בך ייאוש - אתה צריך משהו שייתן לך תקווה"

אבל אני, אני גיבור אני...

יש לי עכשיו משימה. להיות אבא. להיות אבא טוב, מכיל, סבלני, יודע, נותן.

אז אני שומע במעומעם את הקולות האלו של הגוף,

אבל מתייחס אליהם כרעש, מתייחס אליהם כהפרעה,

מתייחס אליהם כמשהו שלא אמור בכלל להיות ושצריך להפסיק...

לא מבין למה זה קורה לי.

הם מדברים אלי בפשטות ואני מסבך.

הם מדברים בהתחלה בשקט, אבל אני מהסה אותם.

אז הם מתגברים, ומתגברים, ומתחילים לצעוק

והקולות שמתנגדים להם בתוכי גם הם מתגברים והופכים לסערה.

עד ש...

עד שהצעקה מתפרצת החוצה בעצמה גדולה ולא צפויה,

בדיוק על מי שרק רציתי לאהוב...

מכירים את זה?

איך אתם מקשיבים לספורים הפשוטים של הגוף שלכם?

Recent Posts
Follow Us
Search By Tags
Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square