Featured Posts

על היכולת שלנו ושל ילדינו לבקש עזרה

הבן הצעיר שלי נסע לראשונה לכמה ימים של קמפינג בים עם חברים. אתמול בערב, טלפון ממנו. החלפנו כמה משפטים שבהם סיפר לי על אירועי היום. הקשבתי בחיוך והתכוננתי מתוך הרגל לסיים את השיחה (בעודי מברך בליבי על הפרוט היחסי שבו המתבגר הצעיר זיכה אותי בטלפון הזה) ואז הוא אומר לי: "אבא, אבל אל תנתק, אני רוצה לדבר אתך". לא אשתף אתכם בפרטי השיחה כדי לשמור על פרטיותו, רק אגיד שברגע הזה החסרתי פעימה כי הבנתי מיד שקורה כאן משהו מאוד מיוחד. כמו הרבה דברים גדולים גם המשהו הזה היה בנוי משלושה חלקים: לבן שלי קשה, ברגע הזה הוא מבקש את עזרתי, וברגע הזה בדיוק גם אני פנוי שם בשבילו. מזה הוא מתלהב?? אני מדמיין את המבט התמה / מגחך שלכם... ואני אומר לא רק מתלהב, גם מתרגש עד דמעות וליבי חי... מתרגש שלבן שלי יש את האמון הזה בעולם ובי שמאפשר לו לבקש. מתרגש כי אני מבין שזה לא היה יכול לקרות בלי שמשהו גם יזוז ביכולת שלי עצמי להאמין שמישהו באמת יכול להיות איתי כשקשה לי. למה בעצם כל כך קשה לבקש עזרה? למה התנועה הלכאורה פשוטה הזאת רחוקה מאתנו כל כך?? לאחרונה הבנתי שהקושי הזה, שההימנעות הזאת, היא דווקא הדרך שלנו לשמר להבה קטנה של אמונה שאנחנו לא לבד בעולם הזה. תדמיינו ילד, האמונה שלו גדולה ומלאה הוא חייב חייב להאמין שהוא לא לבד בעולם הזה. והילד הזה פוגש שוב ושוב ושוב ושוב מציאות שבה דווקא שקשה לו, הוא מוצא את עצמו לבד. דווקא שם, מולידיו, אוהביו, שומריו, לא יודעים/ יכולים להיות אתו והמפגשים החוזרים האלו מטלטלים ומערערים את האמונה שלו הלהבה רועדת שוב ושוב, מאיימת לכבות אם יפסיק לגמרי להאמין, ימות. אז מתי שהוא, אחרי שניסה וניסה הוא מפסיק לבקש. הוא מתחיל להימנע מלבקש. כשהוא מפסיק לבקש הוא באמת לבד כשקשה לו. אבל בליבו, שם הוא יכול לשמור על גחלת האמונה שבעולם הזה אתה לא לבד. הוא מגן על הגחלת הזאת בכל כוחותיו, כמי שחייו תלויים בדבר. והמחיר שהוא משלם הוא שבעולם האמיתי, ביחסיו עם האנשים בחייו, הוא מפסיק לנסות. אולי רק מדי פעם בקטנה, רק כדי להיזכר שאין טעם, מתחיל לנסות ומרגיש מיד את הפחד שהוא עלול לאבד גם את הלהבה הקטנה, ומיד נסוג. הוא כבר גדול, כבר לא ילד, מסביבו אנשים שאסף בחייו, חברים, בת/ בן זוג, ילדים שהביא לעולם... ובכל זאת ברגעים כל כך רבים הוא מרגיש כל כך לבד. זה קשה מאוד. זה מכביד ומטיל צל גדול על חייו, לרגעים זה מרחיק ממנו ממש את תחושת הטעם שבכל זה. אך כל כך מפחיד באמת לרצות. אם באמת ירצה להגדיל את הלהבה הקטנה לאש גדולה וחמה, אם באמת ירצה להחזיר לעצמו את האמונה שהייתה לו פעם, אולי יאבד הכול? אולי יישאר בלי להבה בכלל... אז באמת ימות.

אז אני מקשיב יותר ויותר לרצון שלי להחזיר לעצמי את האמונה הזו במלואה. ושוב ושוב מרגיש כמה זה קשה ומפחיד. כל פעם כאילו מחדש. אבל רוצה את האש, לא מספיקה לי כבר הלהבה הקטנה. ומסתכל בהתפעמות על הדרך הפשוטה והטבעית שבה בוערת האש של בני.


Recent Posts
Follow Us
Search By Tags
Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square