Featured Posts

למה אני לא זוכר כלום מהילדות???

אני לא זוכר מהילדות שלי כמעט כלום. מעט הזיכרונות שיש לי הם באיכות ירודה יותר מסרט אילם של פעם: שחור לבן, מקוטע, מגורען, בלי קול וגם בלי טביעת רגש או קשר. למה בעצם אני לא זוכר? זו שאלה ששאלתי את עצמי המון. קרו דברים לא פשוטים בחיים שלי אבל גם קרו כל כך הרבה דברים טובים, איפה הם רשומים??? בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי פוגש בהבהובים יותר ויותר חזקים את מה שנדמה לי שאני יכול לקרוא לו ה"פרידה הראשונה שלי": כשהייתי ילד קטן גרתי במושב כרם מהר"ל. החברים הכי טובים של המשפחה היו השכנים שלנו, משפחת פרי. עודד, הבן האמצעי היה חברי הטוב ביותר. יודע את זה, אך לצערי לא זוכר ממנו דבר. כשהייתי בן 6 נסענו לחוף בסיני, שתי המשפחות. כנראה שהייתה חופשה מופלאה. משפחת פרי חזרה מהדרום יום לפנינו כדי לאסוף את אחותו הקטנה של עודד שנשארה אצל משפחתם בשדה בוקר. היא הייתה בת שנתיים בדיוק כמו אחותי רותם. בדרכם חזרה הביתה, טנדר גדול נהוג בידי נהג שיכור, סטה ממסלולו והתנגש בהם בעצמה. כל המשפחה חוץ ממיכל האחות הגדולה נהרגו במקום. איך מתמודד ילד בן 6 עם מפגש כל כך פתאומי ואכזרי עם מוות?? זה מה שכתבתי לאחרונה על מה שקרה אחרי שספרו לי על התאונה: "...אני לא כל כך זוכר מה היה אחר כך, כי בראש שלי נהיה מן חושך והיו בו כל כך הרבה מחשבות שהן התנגשו אחת בשנייה ולא יכולתי לחשוב אף אחת ממש... רק זוכר את שלושתינו (אני והורי) על הספה שם בבית של החברים מנואיבה מחובקים אחד עם השני כמו גוש כזה של מחובקים שלא ברור בו מי מחבק ומי מחובק. זוכר שבהתחלה היה לי קשה לבכות ורק שראיתי שאמא ואבא ממש בוכים כמו שאף פעם לא ראיתי אותם בכיתי גם המון וזה נהיה מן גוש כזה דחוס שאי אפשר ממש להבין מה קורה... אחר כך קרו עוד כל מיני דברים קשים ועצבים שלא בא לי עכשיו לספר עליהם. זה היה ממש קשה. הדבר הכי קשה שקרה לי בחיים. בעצם זה הדבר הראשון הקשה שקרה בחיים שלי. מה שקצת עזר לי היה שראיתי שגם לאמא ואבא קשה, והרגשתי שגם להם, למרות שכבר עבר מלא זמן, הדבר הזה ממשיך לכאוב ממש , כאילו משהו נתן לך אגרוף ממש חזק בבטן, אבל אגרוף כזה שלא ממש עובר הכאב שלו. גם עזר לי שאמא קנתה לי אחרי כמה זמן מחברת כזאת יפה, ובכל פעם שהיא ראתה שהיה לי ממש קשה היא הביאה את המחברת הזאת שהייתה במגירה במטבח וביקשה ממני לספר סיפורים עלי ועל עודד, על כל מיני דברים שעשינו ביחד וקרו לנו, וסיפורים על עודד ואיזה מן ילד הוא היה. והיא הייתה כותבת אותם במחברת הזאת ואומרת לי שאם אני אזכור את עודד ואת כל הדברים המיוחדים שקרו לנו ביחד אז הוא ימשיך להיות בחיים שלי כמה זמן שארצה, למרות שכבר אי אפשר יהיה לפגוש אותו, למרות שאני אלך ואגדל והוא יישאר תמיד ילד בן 6, החבר הכי טוב שהיה לי בחיים..." . האמת היא שאת כל הסיפור המאוד עצוב והיפה הזה אני בראתי בכתיבה. ככל הידוע לי, שום דבר מהדברים הללו, זולת מותם האמיתי מאוד של משפחת פרי, לא קרה במציאות. במציאות הורי האהובים, התמודדו עם האסון הנורא הזה באופן שהם יכלו, בדרך שהם ידעו. הדרך שהם הכירו להתמודד עם כאב הייתה להזיז אותו הצידה וללכת הלאה, חייבים להמשיך הלאה. זמן קצר לאחר התאונה עזבנו את המושב, ועברנו מעמק מהר"ל הירוק למדבר של כפר אדומים. אף אחד לא הסביר לי למה, אף אחד לא בכה איתי, ובוודאי שאף אחד לא היה פנוי להתאבל ולזכור ביחד איתי. ומה עשיתי עם כל הכאב והאימה והזעזוע שהביא אתו האסון הזה? נראה לי ששם נולד, או בוודאי שם מאוד התחזק, החלק המסתגל, החתולי, קר הרוח שבי. זה שגם, ממש כמו המבוגרים, יודע ללכת הלאה. חתול חזק, נופל וקם, מתאים עצמו לכל סיטואציה. כשנכנס לתמונה היו לחתול הזה כמה דרישות לא פשוטות בכלל, "זה מה שאני צריך כדי לעשות את העבודה שלי" הוא אמר אז, ומי בכלל יכול היה להתמקח... אני הייתי בעניין של לשרוד. אז חתמתי בלי לחשוב פעמיים על כל התנאים שלו ובכללם: ערפול כמעט מוחלט על כל מה שאני מרגיש, בלי הנחות, כולל רגשות חיוביים (זה מתחיל בצחוק ותוך רגע יכול להתגלגל לבכי הוא אמר לי אז) ויתור על גישה לכל זיכרון שיכול להעלות רגשות (אנחנו חייבים לנקוט במשנה זהירות הוא פסק..) והגזרה האחרונה - קשרים, רק ממרחק ביטחון. "איך אני אדע?" "אני כבר אסמן לך מתי אתה מגזים" הוא טפח על שכמי וקרץ לי... וכך הלכנו יחד שנים, והוא הלך והתחזק בתוכי כי אחרי הפרידה הזאת היו עוד הרבה פרידות לא פשוטות ולא מדוברות בילדותי. הוא התחזק ואני שלמתי את המיסים הכבדים שלו, הרבה זמן בלי בכלל להרגיש אותם. כשבגרתי המיסים האלו התחילו לכאוב לי יותר ויותר. זוכר כל מיני רגעים, כמו למשל הרגע שבו הודיעו לי שקבלתי את האשור לדוקטורט. נתתי את הנשמה בפרויקט הזה 4 שנים והנה הוא מסתיים ואני לא מרגיש כלום. דממה דקה בתוכי, יותר נכון בור. וכל האנשים שאהבתי ואהבו אותי שנעלמו בעברי בלי להותיר זכר. כך התחלתי להבין שאני חייב להתיר את החוזה עם החתול. אוהב מאוד את כל מה שהוא נתן לי, באמת מרגיש שהוא הציל אותי, שלא הייתי מגיע בלעדיו עד הלום, אבל רוצה להרגיש, רוצה לזכור, רוצה לחוש במשמעות ובעומק של הדברים שקורים לי, רוצה להיות קרוב לאנשים בחיי, רוצה לאהוב עם כל ליבי הגדול. רוצה גם להיות מסוגל להיות עם ילדי בזמן כאב בדיוק כמו בסיפור הדמיוני שכתבתי על האבל שלי על עודד. חוט אחרי חוט מתחבר מחדש, הרבה פעמים זה ממש מבהיל כי להרגיש מחדש משהו שהפסקת להרגיש שהיית ממש קטן יכול להיות לפעמים גם מציף ומאיים. אבל אין דבר שאני שמח עליו יותר בחיי. איזה עסקאות אתם עשיתם כילדים כדי להסתגל ולהמשיך הלאה? עד כמה העסקאות הללו ממשיכות לנתב את חייכם? אשמח שתשתפו כאן, אם מתאים, משהו מזה.. מוקדש לעודד פרי חברי הטוב.

בתמונה אני בגיל 6


Recent Posts
Follow Us
Search By Tags
Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square