הכל בגלל מסמר (קוץ) קטן, על הפחד שלנו מכאב

בשבוע שעבר ניצלתי את הצד המואר של הסגר ויצאתי לטיול אופניים ארוך עם הבן הצעיר שלי בחצר האחורית שלנו כאן בפארק עדולם ק"מ+ מהבית.
חיכינו המון זמן להזדמנות לעשות את הטיול הזה והוא התחיל בכיף גדול. הכל נצץ מירוק וזהר מפריחה. היה תענוג לראות את הקטן הזה שהרגע לימדתי לרכב מלהטט על האופניים בשבילים.
הייתי שקוע במחשבות הטובות האלו כשפתאם אני שומע צעקה, ומוצא אותו שרוע על הרצפה אחרי התרסקות כואבת במיוחד, שכללה , מעשה שטן, קוץ נחוש, עקשן ומכאיב ממש שהתמקם עמוק בכרית כף ידו, בדיוק במקום שבו אוחזים בכידון האופניים.
האידיליה התחלפה באחת בבכי גדול וצורם.
אני הוצפתי בדריכות
ניסיתי בגמלוניות לנחם אותו כמה רגעים שבתוכי סוערת מחשבה אחת שהתאמצתי לא לצעוק החוצה:
יאללה תתגבר כבר ונמשיך, זה רק, קוץ מה הסיפור שלך ילד.
אבל העלם הצעיר בשלו, כולו כאב ויגון.
המח שלי עבר ל - Plan B. אם הוא לא מתגבר, אבא יסדר.
אמרתי לו חכה לי פה רגע, ודהרתי על אופני כולי נחישות לבית של חברים בישוב הסמוך למשימה נועזת - להשיג פינצטה.
לא אכביר בתלאותיי אבל בסוף היא הייתה בידיי!
דהרתי חזרה ו... לא הצלחתי להוציא את הקוץ.
"כל היום נהרס לנו" הוא קונן כאילו הוא קורא את המחשבות שלי.
בשלב הזה כששתי תכניות ההתמודדות האוטומטיות שלי כשלו,
הזכרתי לעצמי את הכלל החשוב-
אם אתה רוצה להרגיע, התמקד בלהירגע בעצמך.
הזכרתי לעצמי שהכול בעצם ממש בסדר, שיש לנו זמן בשפע, שתכננו תכנית אחת, אבל גם תכנית אחרת זה בסדר.
לקחתי את האופניים שלו ואמרתי לו "נלך?"
התחלנו ללכת בשקט. המשכתי להרגיע אותי בתוכי.
אחרי כמה רגעים הוא אמר לי: "אבא נראה לי שאני יכול לנסות לרכב, אבל נראה לי לי שנצטרך לקצר קצת את המסלול"
"מצוין, אמרתי לו, עוד מעט נגיע לפיצול שבו נוכל לבחור דרך יותר קצרה שהיא גם ממש יפה"
התחיל לרכב, מדי פעם שהכאב גבר, ביקש ממני לנוח קצת, נחנו פטפטנו והמשכנו.
כשהגענו לפיצול הוא אומר לי: "אבא נראה לי שאני רוצה בכל זאת לעשות את הדרך הארוכה".
"מה עם הקוץ?" שאלתי אותו
"האמת שכשאני רוכב ומדבר אתך, אני מרגיש אותו, אבל זה בסדר, אני מסתדר עם זה ובא לי להמשיך".
סיימנו את הטיול בשמחה גדולה (ועם קוץ ביד).
...
אנחנו מתוכנתים לתקוף כאב באחת משתי דרכים שתכליתם דומה - להעלים אותו מהר ככל שניתן:
להכחיש, להתעלם, להשתיק
או - לפתור, לסדר, לתקן.
מאחורי שתי הדרכים מסתתרת בעצם חרדה גדולה מהכאב.
ככה זה שעוד מלפני שאתה יודע לדבר תובעים ממך להתגבר, לא לבכות -
אתה לומד שכאב זה דבר מסוכן ומבהיל שצריך למגר.
הכאב שנועד לשרת אותי, לשמור עלי, הופך לאויב מסוכן.
מתוף המקום המכווץ הזה הזה אנחנו פוגשים בחרדה את הכאב של ילדינו.
ומה הילדים שלנו רוצים שכואב להם?
שנתייחס לכאב אבל שלא יותר מדי נבהל ממנו בעצמנו
שניתן לכאב מקום אבל שהוא לא בהכרח ישתלט ויצבע הכל
שהכאב יפתח פתח להקשיב ולשאול בלי שנמהר לתת תשובות
שאפשר יהיה לעצור לרגע כשכואב אבל לווא דווקא לוותר
אני למדתי בטיול הזה עוד שיעור במערכת היחסים המורכבת שלי עם כאב
מה היחסים שלכם אתו?
Comments