Featured Posts

האם אני משמעותי בשבילו?


הקושי שלנו להרגיש ולשמר תחושה של משמעות בקשרים הקרובים שלנו מעסיק אותי מאוד. הוא מעסיק אותי ברמה האישית - בקושי שלי לחוש געגוע, במהירות העצומה שבה אני נע מהמקום של להרגיש מאוד מחובר למשהו, לתחושה של זרות ומרחק ואפילו ניכור מאותו אדם ממש, אותו אדם אהוב. בזה שהרבה פעמים קשה לי להאמין ולחוש בפנים כמה אני משמעותי לאנשים שקרובים אלי וכמה הם משמעותיים בשבילי. זה מעסיק אותי ברמה המקצועית במפגשים עם אנשים ובפרט במפגשים שלי עם אבות. יכול להגיד על זה הרבה אבל אתמקד פה בכך שאני נוכח שהרבה פעמים גברים לא באמת מצליחים להרגיש מבפנים עד כמה הם משמעותיים לילדים שלהם. תחושת המשמעות שלהם בהורות היא מאוד שברירית ולא רציפה. אז השבוע זה התחבר לי להמשגה הפשוטה אבל המועילה כל כך של תאוריית ההתקשרות, ובפרט ההבנה של ההתקשרות הנמנעת. אני מרגיש שאני כל פעם פוגש רובד חדש של עומק בהמשגה הזאת. אז תאוריית ההתקשרות בעצם מסתכלת על יחסים בהקשר של החוסר - מה קורה בעצם אל מול הסיטואציה שבה האדם הקרוב אלי, פתאום לא נמצא. אם תחשבו על זה, אנחנו הרבה פעמים מרגישים את המשמעות של הדברים דווקא אל מול החוסר - שיש אז זה כיף ונעים, אבל הרבה פעמים גם מובן מאליו. שאין - אז אני חש בעוצמה עד כמה אני זקוק לדבר. אני מרגיש שזה כיף לי לאכול בזמן ארוחה טובה במסעדה, אבל כשפתאום אני רעב כמה שעות, אז זה ממש ברור כמה בעצם אוכל חיוני בעבורי, זה ברור שאני זקוק לו. ההתקשרות הנמנעת היא אסטרטגיית יחסים שבעצם שומרת עלינו מלהרגיש באמת את החוסר, ובעיקר שומרת עלינו מלחוש את הנזקקות שמגיעה עם החוסר. מתי מתפתחת התקשרות נמנעת? כאשר אני חווה, לרוב בגילאים מאוד צעירים, עוד לפני גיל 3, מצבים חוזרים ונשנים שבהם אני נזקק לעזרה ולא מקבל מענה, או מקבל מענה שלא מתאים למה שאני באמת צריך. זה קורה כשבאופן חוזר אני חווה בגיל צעיר דחייה של הנזקקות שלי. האסטרטגיה היא פשוטה אבל מאוד אפקטיבית - ההימנעות היא סוג של ויתור על הצורך באחר (על פני השטח, תחת פני השטח אנחנו לעולם לא מוותרים עד הסוף, לוותר על זה מבפנים זה מוות נפשי). אל מול החוסר באחר אני מפתח את התחושה ש"אני בעצם לא צריך אותך", "אני מסתדר ממש טוב לבד". איך זה משפיע על היכולת להרגיש משמעות בקשר? אז שיש קרבה בתוך הקשר זה נעים וחשוב ומזין אבל שיש התרחקות - וזה יכול להיות מהסיבות הכי בנאליות - ריב קטן, מרחק פיזי שלא מאפשר מפגש לזמן מסוים או רגע שבו אני זקוק והצד השני לא פנוי אלי. כשיש התרחקות אז ההימנעות יוצרת תהליך שאפשר להקביל אותו לתהליך של המראה בכימיה - תהליך של דילוג על מצב צבירה. מלהרגיש קרבה ומשמעות אני ישר מדלג למקום של "אני לא צריך אותך". במקום הזה בד"כ יש גם מינונים משתנים של כעס, עוינות וזרות. התהליך הזה בעצם מדלג על מצב הצבירה שבו אני מרגיש את החוסר, מצב הצבירה שיש בו גם הכי הרבה פגיעות ותחושת נזקקות. זה מאוד שומר עלי, שומר עלי מלהרגיש פגיע. אבל בעצם גם שובר את תחושת רצף המשמעות, ובמידה רבה משאיר אותי בחוויה הפנימית של חוסר משמעות בקשר עם אדם אהוב. זה מחיר ממש כבד... אפשר להגיד שזה מרחיק אותנו מאוד מהמהות הכי חשובה בחיים האלו - היכולת להרגיש אהבה באופן רציף. כדי לחזק ולאחוז בתחושת הרצף של הקשר, של האהבה, אין דרכים עוקפות... אני צריך להסכים לחזור ולהרגיש את החוסר, את היותי פגיע, את היותי נזקק לאחר. איך זה פוגש אתכם?


Recent Posts
Follow Us
Search By Tags
Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square